הנושא שלי

בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" מאות אלפי אנשים פונו מבתיהם, גם מעוטף עזה וגם מישובי הצפון. מצב זה יצר בעיה והיו צריכים למצוא למשפחות שלמות מקומות דיור חדשים. רוב משפחות פונו לבתי מלון וחלק גם שכרו דירות. עם הזמן שעובר, המפונים מתחילים להתרגל לחייהם החדשים ולהשלים איתם, למרות שהם כבר לא חיים בבית האישי שלהם. 

​

החיים בחדרי המלון הם אינם פשוטים, החדרים מאוד צפופים, אין מטבח לבשל בו והאווירה אינה ביתית. תחושת העקירה מהבית היא קשה ומאתגרת ומורגשת במיוחד במלון. בתוך כל הכאוס שבו חיים המפונים, אני החלטתי לצלם את הרגעים השמחים בחיים שלהם ואת מה שעושה להם טוב בתקופה הקשה הזאת. נושא הפרויקט מתקשר אליי באופן אישי מכיוון שמשפחתי מצד אבא שלי גרים בעוטף עזה במושב נתיב העשרה. אחרי השבעה באוקטובר הם התפנו למלון בתל אביב, יחד עם שאר תושבי המושב, וכיום הם מפוזרים ברחבי הארץ, חלק שכרו דירות וחלק עדיין במלון. בפרויקט התמקדתי רק בצילום המשפחה שלי והעברתי בתמונות שלי את מה שבאמת עושה להם טוב. בחרתי לצלם רק את משפחתי כדי שהפרויקט יהיה אישי ושיהיה אפשר לראות בתמונות את החיבור שלי עם המצולמים. 

​

בתמונותיי אנסה להעביר את תחושת הריקנות אצל המפונים, יחד עם הרגעים השמחים ומה שעושה להם טוב. אצלם בפורטרטים והתבוננות על חייהם מנקודת מבט שונה, שהיא לא של בת משפחה, אלא מנקודת מבט של צלמת. בנוסף, אני אנסה לשדר לצופים תקווה, למרות שהמפונים נעקרו מבתיהם, הם עדיין מצליחים למצוא דברים שמשמחים אותם.